סיפור הצלחה
אבטחה בצל קורונה - ביה"ח הדסה עין כרם ירושלים
מתוך כתבה שפורסמה ב "הגילדה"
שי זר, הגילדה - מרץ 2021. קרדיט תמונות וצילום: גרשון לב
הכתבה הזו מתפרסמת בחודש מרץ 2021, אחרי שנה ויותר שבה האנושות חיה במציאות של מגפה גלובלית. נגיף הקורונה הגיח באחת, התפרץ באחת, והותיר אותנו הלומים.
חרף המשבר הבריאותי, הכלכלי והחברתי, היום אנו רואים את האור שבקצה המנהרה. המגפה היא השגרה החדשה, והחיסונים הם התקווה החדשה. היום, אנו חיים בתחושה של אופטימיות זהירה.
אבל… הכתבה הזו מתחילה שנה אחת קודם, בחודש מרץ 2020.
אחרי חודשיים בהם צפינו בסיקורי החדשות אודות התפשטות נגיף הקורונה מאסיה לאירופה, אודות כמויות המתים, אודות אינספור סימני השאלה, זוהה החולה המאומת הראשון בישראל.
הנגיף הקטלני שצפינו בו רק מרחוק, בדאגה ואף בחרדה, נחת אצלנו. היה איום מוחשי.
בימים ההם, החרדה מפני נגיף הקורונה הייתה קיומית. אנשים חששו לחייהם ולחיי קרוביהם, חששו לצאת מדלת ביתם, נאבקו כדי להבטיח שהמקרר והארונות יהיו מלאים במזון. ואת החרדה הזינו וליבו אינספור סימני השאלה – מה מקור הנגיף? מהו אחוז התמותה? מהי דרך ההדבקה? איך ניתן להתגונן? היכן ניתן להשיג את המצרכים הבסיסיים שחסרים בסופרמרקט?
חוסר אינפורמציה, חוסר ודאות, חוסר שליטה, חוסר אונים.
ובתוך המציאות האפוקליפטית, המציאות הבלתי אפשרית הזו, בתאריך 01.03.20 מובל חולה קורונה ראשון למרכז הרפואי הדסה עין כרם בירושלים. אייל קשי, מנהל הביטחון הראשי, מתבקש לתאם ליווי מאבטח לחולה, מהאמבולנס ישירות למחלקה.
איך נותנים הוראה למאבטח, שכיר במיקור חוץ, שמבחינתו התייצב למשמרת שגרתית, להיצמד לחולה הקורונה הראשון? איך שולחים אותו למשימה שמזה חודשיים הוא מוזן בפחד מפניה? שיש בה סכנה אמיתית, לו ולמשפחתו?
איך נותנים הוראה כזו למאבטח?
אייל קשי החליט, בינו לבינו, להוריד את המשימה הזו מהמאבטחים וניגש במקומם ללוות את חולה הקורונה הראשון. אייל החליט להוביל את הצוות תוך מתן דוגמה אישית.
בניתוח לאחור, זה היה המהלך שניצח את המלחמה, כבר בדקה הראשונה שלה.
הדוגמה האישית ניצחה. צוות אבטחה אפוף פחדים לגיטימיים קיבל ביטחון והשראה, תחילה מהמנהל הראשי, ואחריו מהמנהלים תחתיו. זו הייתה מנהיגות מגייסת. התחושה הייתה של התגייסות מלאה ויישור שורות נוכח מצב החירום. מנהלים ומאבטחים, כתף אל כתף.
תרחיש של מגפה קיים בתוכנית האבטחה, בטח במרכז רפואי, אך הוא רק שורה בתחתית איומי הייחוס. צוות האבטחה נבנה ותורגל להגיב לשורה ארוכה של תרחישים סבירים יותר, ברי הכלה, והמגפה טרפה את הקלפים וחייבה חשיבה מחדש בכל היבט אופרטיבי – כוח אדם, ציוד מיגון, משימות שגרה לצד משימות חדשות, נהלים, ממשקים מול גורמי חוץ וכו'.
המציאות החדשה מייצרת אתגר חדש, מחייבת חשיבה מחדש, ומחזורים של התאמות נקודתיות בתדירות יומית.
אייל קשי ציין שההתמודדות מול המציאות החדשה התאפשרה בראש ובראשונה בזכות ההתכנסות תחת הדגל, הן של הנהלת בית החולים והן של חברת האבטחה ימית.
הייתה אוזן קשבת, הייתה הבנה לצרכים המיוחדים, היה גב אמיתי. שוב, ההתגייסות המלאה והאוטומטית הייתה מפתח קריטי בהכלה של המציאות החדשה, וביכולת להתמודד איתה.
יניב דוד, מנהל אגף האבטחה הארצי של ימית, הוא בן בית בבית החולים. ימית היא ספקית שירות האבטחה לבית החולים מזה שנים ארוכות, ולדבריו החברה הקצתה את כל משאביה לטובת בית החולים, בלי קשר למחויבות בחוזה ההתקשרות בין הצדדים ובלי שאלות מיותרות. במלחמה – קודם מנצחים, ורק אחרי זה מדברים.
דוד מנשה, מנהל האבטחה, הוסיף שבמידה רבה, צוות האבטחה תחתיו נבנה וטופח במשך שנים במטרה להיות שם בזמן אמת, יהיה אשר יהיה. המאבטחים נהנים בבית החולים ממסגרת משפחתית ומאווירה חמה, ולראיה שימור מאבטח ביחידה הוא כ-4 שנים. והנה, בזמן אמת, תחת מגפה, צוות האבטחה החזיר טובה תחת טובה וגילה את המחויבות והמסירות המצופה ממנו, ואף יותר.
בחזרה אל הימים הראשונים של המגפה בין כותלי בית החולים – אייל קשי ודוד מנשה, תחת אינספור סימני שאלה, נאלצו לאלתר וללמוד תוך כדי התנסות. במקרים מסוימים, נוכח התדירות הגבוהה של פרסום ההנחיות מצד משרד הבריאות, הם נאלצו להמתין בהפצתם לצוות האבטחה פן הם ישתנו תוך כדי הדרכה ויותירו את השטח מבולבל.
במקביל, התקיים גם שיח קולגיאלי בין מנהלי ביטחון של מרכזים רפואיים אחרים, אשר חווים מציאות דומה, וזאת כדי לשתף באינפורמציה, בהתנסויות ובמחשבות.
בשלב בו כמות הבלת"מים גדלה וגדלה (בידודים, מחלות, סגרים, וגם סרבנות במקרים בודדים), וכמות המשימות החדשות גדלה וגדלה, התקן היומי של המאבטחים במשמרות זינק ב-30%-40%. נדרש גיוס בזק מסיבי. חבר הביא חבר הביא חבר, וכך נסגרו השורות. במקרה הזה, סגירתם של אתרים רבים אחרים בשל המגפה הקל בחיפוש אחר מאבטחים חדשים וגיוסם.
בגל השני של המגפה, היה ברור שזהו משבר מתמשך, שאחריתו מי ישורנו. מצב החירום הפך לשגרה החדשה. בשלב הזה, כבר נלמדו אורחות ההתנהלות בצל הקורונה. הצוות יציב וחזק, המשימות והנהלים ברורים, והמצב תחת שליטה. אבל במגפה כמו במגפה, השליטה הזו יחסית וזמנית, והיום-יום קשה.
בהקשר זה, דוד מנשה מבקש לצטט את אחד המאבטחים אשר אמר לו במהלך אחת המשמרות: "אני שורד פה בתקופה הקשה הזו רק בזכות הניצחונות הקטנים". הניצחונות הקטנים הם הרוח הגבית.
דוד ממשיך ומספר אודות מקרים רבים שבהם המאבטחים הרגישו מקרוב את חשיבותם, ואת הזכות שיש להם לקחת חלק אקטיבי בסצנות מרגשות כגון חתונה שהתקיימה בין מחיצות במחלקת קורונה, מפגשי פרידה בין חולים למשפחותיהם וכד'. ישנה הפנמה בזמן אמת שהם שותפים במהלך היסטורי.
מהבחינה הזו, חוסן צוות האבטחה ניזון מתחושת השליחות שלו. בתקופה הקשה ביותר, הצוות מגלה את הכוח האמיתי שלו. השדרה הניהולית, מצידה, מתאמצת מידי יום לספק לו את כל התנאים והכלים שיש בידו, לרבות ציוד, הדרכות, ובייחוד ליווי ותמיכה.
כאמור, הסיפור של צוות האבטחה במרכז הרפואי הדסה עין כרם בירושלים הוא ייחודי בכך שהוא מפגיש בין תרחיש קיצון, לבין המקום שסופג את המידה הגבוהה ביותר של האימפקט. לב ההתרחשות.
המרכז הרפואי הוא ה-מקום אליו מוזרמים החולים המאומתים מידי יום, ובצד השני של דלתות האמבולנס תמיד ממתין להם מאבטח מלווה. מאבטח שקם בבוקר ליום רגיל, למשמרת רגילה, ונדרש להתייצב מול סיטואציה שרבים מתרחקים ממנה.
ההצלחה של מנהלי הביטחון בבית החולים, אייל ודוד, היא בגיוס המהיר והמרשים של כלל הגורמים הרלוונטיים לטובתם, במחויבות ובמסירות. תחילה, ההנהלה וחברת האבטחה, ומיד בהמשך, צוות האבטחה, לרבות תורנים, רמ"שים, לוחמים, מאבטחים, סדרנים ומוקדנים. צוות שלם, בכל הדרגים, אשר מתייצב בחזית מהיום הראשון, ומידי יום ויום מאז, באותן מחויבות ומסירות ראויות להכרה ולהוקרה.
בזום אאוט ובניתוח התמונה המלאה, אייל קשי, מנהל הביטחון הראשי, מבקש להסיט את הזרקור אל הגיבורים האמיתיים של התקופה – הרופאים והרופאות, והאחים והאחיות, אשר מקדישים ימים ולילות, וחוזר חלילה, למשימה הקדושה של הצלת חיים.
ובשורה התחתונה, זהו התפקיד הבסיסי ביותר של האבטחה – לאפשר לגוף המאובטח לקיים את שגרתו. ובמקרה זה, לאפשר לרופאים ולרופאות, לאחים ולאחיות, להציל חיים.
קישור לכתבה המקורית - לחץ כאן